ארכיון קטגוריה: תחבולות האהבה

מאה מילה על אושר (טקסט משומש אבל שלי)

כמה חמקמק הוא האושר הזה שכולם מחפשים, יש הטוענים שהוא מיותר והחיפוש המתיש אחריו מוביל לכלום. יש המתעקשים שהוא קיים, בהישג יד ורק פעולות מסוימות יובילו אותך אליו.

בעבר האמנתי שהגדרה מוצלחת של זוגיות היא : "אקדם אותך אל האושר שלך" (איזה כיף שלא צריך לנקד את זה).

היום אני יודע שזה נשמע טוב אבל לא באמת ישים. אף אחד לא יכול להביא אף אחד אל האושר שלו, ממש כמו הסוס והשוקת, אפשר להביא ממש קרוב אבל לא מעבר לזה.

אין לי ספק לגבי הרגע הראשון* המאושר ביותר בחיי, המפגש הראשון עם בני, מחלקת יולדות, איכילוב, קיסרי, זה אומר שאני בחוץ,  מסתובב כמו בסרטים הלוך ושוב, יוצאת האחות הגבוה, מזמינה אותי להיכנס להציץ.

הצעדים האלו מעבר לדלתות האוטומטיות היו הרגעים המאושרים בחיי. היא השאירה אותי לבד מבלי להראות לי מי מהעוללים הוא שלי.

ברגע שראיתי אותו לא היה לי ספק שזה הוא, התקרבתי לאמבט השקוף, הוא היה צמוד עם האף הפחוס לדופן, המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה "אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום"

מכאן אני למד, שהאושר כנראה מוכר מאיזה שהוא מקום.

7686876786

*הטקסט במקור מ 2007, בינתיים נוספו הרבה רגעי אושר נוספים, מכל הסוגים

ברגע אחד חלמתי אותה, את התינוקת שלנו

 

מאת ישראל קליוסטרו
מעטים העזו לשאול את השאלה הכאילו-חטטנית הזאת, "תגיד, תכננתם את זה?" התשובה הייתה ברורה לנו באמת – הריון ספונטני. אני חולם כבר שנים על ילד נוסף, ורצוי ילדה. לדעתי אמרתי את זה בקול, לא רק לעצמי, ואפילו ברגעים ובמקומות הלא נכונים.
החיים עיכבו אותי בכוח, הנסיבות מנעו ממני  אפילו לנסות לממש את החלום, הייתי נעול במעגל נישואיי הקודמים, משלם ב"מזומן הווה" על פנטזיות העבר. אני מניח שחלק גדול מהזמן הייתי כעוס, לרגעים אני מבין שכעסתי רק עליי, למרות שרוב הזמן היה לי נוח יותר לכעוס מסביב…
>>> בואו לדבר על הורות גם בפייסבוק שלנו
היום, עם הזמן שחלף, אני יודע שאני לא אבא צעיר, אני מברך על כך, על העיכוב, מאמין שוב באמירה "כל עכבה לטובה". זה באמת עניין של זוגיות, ההורות הזאת המיוחלת, והזוגיות הזאת הגיעה בסופו של יום, יום ארוך ומעייף.
די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. ברגע אחד חלמתי אותה, בבירור על הספה בסלון, הזייה של סוף היום.
לא יכולתי להסביר מה מושך אותי דווקא לפורטוגל
הכוח שהפעילו עליי החיים מנע ממני לצאת מהארץ 12 שנים (למרות שפה ושם התפלחתי לעבודה מרתקת בחו"ל). ואז, כשהתאפשר לי, התעקשתי על פורטוגל.
זוגתי ואני רבים רק על נושא אחד, וגם זה לעיתים נדירות: חופשות קצרות ומתוכננות. קצת רבנו על פורטוגל, בעיקר כי לא יכולתי להסביר מה מושך אותי לשם, בעקשנות וללא סיבה נראית לעין, מכל העולם, פורטוגל.
הסיכויים הסטטיסטיים היו די נגדנו.  פגשנו בעניין אחר מומחה גדול, נדמה לי שהוא דיבר על שישה אחוזים בגיל הזה, לא משהו להאמין בו במיוחד. אבל חודש וחצי אחר כך נוצרה מעצמה התעברות, בלי שנדע שאולי לשם כך נסענו עד לפורטוגל.
עשינו את ליהי בפורטוגל (או בטבריה, כפי שטוענת זוגתי בעקשנות). בכל ליבי אני מאמין שההתהוות שלה נוצרה בין הסדינים הפרועים במלון מהמאה ה18 בקצה הנידח של פורטוגל. תמיד היא תוכל לחזור לשם אם תרצה, לנסות לחוות קצת ממה שהיה לנו סביב התהוותה.
ליהי שלנו, Made in Portugal?
למשל, קצת לא הגיוני לצאת בחוץ לארץ לאותה מסעדה במשך שלושה ימים רצופים, למרות שבערב השלישי ניסינו מסעדת דייגים על החוף, התבאסנו וחזרנו לקינוח במסעדה הביתית המופלאה ליד המלון, ממש במרחק הליכה.  גם בארץ אנחנו ממעטים להתרחק מהבית, אין באמת בשביל מה.
נסענו הרבה שעות בנופים מוכרים, עצרנו בדרכים, סיפור אהבה פשוט בלי שום זיקוקים מיותרים. כל מה שקרה שם מרגיש כרגע כמו חלום עם מוזיקה מסרטים של וים וונדרס ("פאריס, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין", "עד סוף העולם"), אחד על אחד, אבל מהר.
אחר כך הבנו שהנה, היא באה. זה עבר מהר, ההמתנה הזאת בחדר של הרופא, בתור עם עשרות נשים הרות, המעבר מאישור גנטי אחד לשני, כל התהליך שונה היום. גם לפני 14 שנה ראיתי סריקת מערכות, פעם פעם אחת הספיקה בשביל לדעת כאילו הכל.
* * *
נולדה לנו בת, לפעמים אני מתבלבל ומספר שנולדה לי בת. זה בסדר, גם זוגתי מאוהבת בה עד כלות. היא קטנה ומתוקה, יש רגעים שנדמה לי שמדובר בבובה, כזאת כמו שאני זוכר מילדותי. וכן, החברות שלה צדקו, גברים מפחדים להחזיק ביד את הדבר הקטן והשביר הזה, אני לא.
מי אוהבת את אבא?
כבר עם הולדת בני בכורי הבנתי שהניסיון שצברתי בגידול חיות מכל הסוגים עומד לזכותי ברגע האמת. ישבנו, גרושתי ואני, בחדר פרטי באיכילוב, אחות גלגלה פנימה עגלה עם תינוק ובקבוק בלי שום ספר הדרכה ונעלמה לענייניה. תפסתי אותו ביד אחת (פג), בשנייה לקחתי את הבקבוק ותקעתי לתוך הפה, וזה עבד, כולנו חיות בעצם.
* * *
הכל התהפך, השעון, הימים, הלילות היחסים עם הסביבה, לדעתי אפילו בבנק יותר נחמדים אלינו. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים בפייסבוק שלי כמו על התמונות שלה, כאילו כל העולם מפרגן לעובדה שהתרבנו ולעובדת היותה מקסימה וקטנה. אנשים מתגלים כנחמדים ורגישים מסביב, יש סיבה לאופטימיות זהירה.
בטור הבא: היא באה "משם", קסם אמיתי

מתוכנן? מקרי? לא זה ולא זה, אלא הריון ספונטני. די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. קסם של ממש.

 

מעטים העזו לשאול את השאלה הכאילו-חטטנית הזאת, "תגיד, תכננתם את זה?" התשובה הייתה ברורה לנו באמת – הריון ספונטני. אני חולם כבר שנים על ילד נוסף, ורצוי ילדה. לדעתי אמרתי את זה בקול, לא רק לעצמי, ואפילו ברגעים ובמקומות הלא נכונים.

 

החיים עיכבו אותי בכוח, הנסיבות מנעו ממני  אפילו לנסות לממש את החלום, הייתי נעול במעגל נישואיי הקודמים, משלם ב"מזומן הווה" על פנטזיות העבר. אני מניח שחלק גדול מהזמן הייתי כעוס, לרגעים אני מבין שכעסתי רק עליי, למרות שרוב הזמן היה לי נוח יותר לכעוס מסביב…

 

היום, עם הזמן שחלף, אני יודע שאני לא אבא צעיר, אני מברך על כך, על העיכוב, מאמין שוב באמירה "כל עכבה לטובה". זה באמת עניין של זוגיות, ההורות הזאת המיוחלת, והזוגיות הזאת הגיעה בסופו של יום, יום ארוך ומעייף.

די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. ברגע אחד חלמתי אותה, בבירור על הספה בסלון, הזייה של סוף היום.

 

 

לא יכולתי להסביר מה מושך אותי דווקא לפורטוגל

 

הכוח שהפעילו עליי החיים מנע ממני לצאת מהארץ 12 שנים (למרות שפה ושם התפלחתי לעבודה מרתקת בחו"ל). ואז, כשהתאפשר לי, התעקשתי על פורטוגל.

 

זוגתי ואני רבים רק על נושא אחד, וגם זה לעיתים נדירות: חופשות קצרות ומתוכננות. קצת רבנו על פורטוגל, בעיקר כי לא יכולתי להסביר מה מושך אותי לשם, בעקשנות וללא סיבה נראית לעין, מכל העולם, פורטוגל.

הסיכויים הסטטיסטיים היו די נגדנו.  פגשנו בעניין אחר מומחה גדול, נדמה לי שהוא דיבר על שישה אחוזים בגיל הזה, לא משהו להאמין בו במיוחד. אבל חודש וחצי אחר כך נוצרה מעצמה התעברות, בלי שנדע שאולי לשם כך נסענו עד לפורטוגל.

 

עשינו את ליהי בפורטוגל (או בטבריה, כפי שטוענת זוגתי בעקשנות). בכל ליבי אני מאמין שההתהוות שלה נוצרה בין הסדינים הפרועים במלון מהמאה ה18 בקצה הנידח של פורטוגל. תמיד היא תוכל לחזור לשם אם תרצה, לנסות לחוות קצת ממה שהיה לנו סביב התהוותה.

 

''

 

ליהי שלנו, Made in Portugal?

 

למשל, קצת לא הגיוני לצאת בחוץ לארץ לאותה מסעדה במשך שלושה ימים רצופים, למרות שבערב השלישי ניסינו מסעדת דייגים על החוף, התבאסנו וחזרנו לקינוח במסעדה הביתית המופלאה ליד המלון, ממש במרחק הליכה.  גם בארץ אנחנו ממעטים להתרחק מהבית, אין באמת בשביל מה.

 

נסענו הרבה שעות בנופים מוכרים, עצרנו בדרכים, סיפור אהבה פשוט בלי שום זיקוקים מיותרים. כל מה שקרה שם מרגיש כרגע כמו חלום עם מוזיקה מסרטים של וים וונדרס ("פאריס, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין", "עד סוף העולם"), אחד על אחד, אבל מהר.

 

אחר כך הבנו שהנה, היא באה. זה עבר מהר, ההמתנה הזאת בחדר של הרופא, בתור עם עשרות נשים הרות, המעבר מאישור גנטי אחד לשני, כל התהליך שונה היום. גם לפני 14 שנה ראיתי סריקת מערכות, פעם פעם אחת הספיקה בשביל לדעת כאילו הכל.

 

* * *

 

נולדה לנו בת, לפעמים אני מתבלבל ומספר שנולדה לי בת. זה בסדר, גם זוגתי מאוהבת בה עד כלות. היא קטנה ומתוקה, יש רגעים שנדמה לי שמדובר בבובה, כזאת כמו שאני זוכר מילדותי. וכן, החברות שלה צדקו, גברים מפחדים להחזיק ביד את הדבר הקטן והשביר הזה, אני לא.

 

''

 

מי אוהבת את אבא?

 

 

כבר עם הולדת בני בכורי הבנתי שהניסיון שצברתי בגידול חיות מכל הסוגים עומד לזכותי ברגע האמת. ישבנו, גרושתי ואני, בחדר פרטי באיכילוב, אחות גלגלה פנימה עגלה עם תינוק ובקבוק בלי שום ספר הדרכה ונעלמה לענייניה. תפסתי אותו ביד אחת (פג), בשנייה לקחתי את הבקבוק ותקעתי לתוך הפה, וזה עבד, כולנו חיות בעצם.

 

* * *

 

הכל התהפך, השעון, הימים, הלילות היחסים עם הסביבה, לדעתי אפילו בבנק יותר נחמדים אלינו. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים בפייסבוק שלי כמו על התמונות שלה, כאילו כל העולם מפרגן לעובדה שהתרבנו ולעובדת היותה מקסימה וקטנה. אנשים מתגלים כנחמדים ורגישים מסביב, יש סיבה לאופטימיות זהירה.

 

בטור הבא: היא באה "משם", קסם אמיתי

 

 

פורסם בתאריך 17 בדצמבר 2011  במגפון

 

 

"אין דבר כזה להתאהב באנשים הלא נכונים"

"אבחנת אמת של אהבה עלולה לא לאפשר לנו לאהוב בכלל", אומר הפילוסוף אבינועם בן זאב. "אשליה היא אחד הגורמים הטובים לאדם. היא יכולה לחזק את המערכת החיסונית ולשפר את חיינו". בזכות האשליה, הערות לפרויקט 'אהבה במעקב'

כשיצאתי לדרך עם הרעיון של "אהבה במעקב", ידעתי שארצה לבחון אותה, את האהבה הזאת, כמשהו מושג, כזה שאפשר להשיג, לא רק להמשיג. היה ברור לי שעצם הקיום של האהבה יכול להיות מוטל בספק בעיני אחדים, וכי למרות שיש מחקרים מדעיים לגבי האהבה – לא רציתי לבדוק אותה דרך המדע.

לא יכולתי להתעלם משני דברים ששמעתי בעבר מרופאים. רופא אחד התחכם וטען שלמרות שהוא לא יודע מה גורם לאהבה, הוא חושב שהוא יודע איך לטפל בזה. איך לעזאזל אפשר לטפל במשהו שאינך יודע מה גורם אותו? רופאה אחת טענה שהדבר שהרפואה מטפל בו הכי במדוייק זה דלקות למיניהן.

אז הנחתי, לצורך הפרויקט, שאהבה היא דלקת שניתנת לטיפול.

לא נותרו לי הרבה מדי אפשרויות. פסיכולוגיה על כל נגזרותיה נראתה לי שדה נכון לנסות ולהבין את הדרך לאהבה. ואז נתקלתי בפילוסוף אבינועם בן זאב, שהביא בדיוק רב ובזהירות מבט "אחר" על האהבה, כמושג בעייתי להמשגה.

בן זאב הצליח להעלות שאלות מטרידות, כאלה שדורשות את כל רוחב הפס של המחשבה כדי לקלוט אותן. אבל הוא לא הצליח לעורר בי את הספק בכך שיש לנו יכולת להקל את הדרך אל האהבה, לקרב אותה לכיוון האפשרי. הרי מראש לא תיכננו להביא אותה קרוב אלינו, אלא לאפשר למעורבים בתהליך להתקרב אליה.

ההתנגדות המנוסחת-היטב של בן זאב לגורליות של האהבה כמשהו מובנה בהגדרתה והיכולת שלו ללהטט ברעיונות ובמילים סביב זה השאירה אותי כמו צופה במופע של קוסם, פעור פה ומוטרד. היה, או שהמצאתי?

"אני מבחין בין מה האהבה באמת לבין איך שאנחנו רוצים לתפוש אותה", אומר בן זאב. "האבחנה הזו משמעותית ביותר, והיא שונה מאבחנות רפואיות, למשל. אבחנת אמת רפואית מאפשרת לנו להיות בריאים. אבחנת אמת של אהבה עלולה לא לאפשר לנו לאהוב בכלל".

–מה זאת אומרת "אבחנת אמת של אהבה" מבחינתך? איך האידיאל שונה מהמציאות, מהבחינה התיאורטית?

"אבחנת אמת היא מה אני מרגיש בפועל. אם אני מרגיש מאוהב בעוזרת-בית חרשת ופיסחת, עם גיבנת וגם מגמגמת, בנוסף לזה שהיא לא מבינה מילה אחת בעברית, אז זה מה שאני מרגיש, ולכן זאת אהבת אמת. זה שונה מאבחנה רפואית, כי אני יכול להרגיש בריא, כאשר אני בפועל חולה סופני".

בן זאב מציין כי פרופ' אבנר זיו טען פעם שאם יהיו לו כל הנתונים על כל אדם – הוא יידע להגיד בדיוק מי יתאהב במי. "נניח שזה נכון, ואני גם חושב שזה נכון, עדיין זו התזה הכי מיותרת עלי אדמות", אומר בן זאב. "אנחנו לא רוצים אהבה כזאת שניתן לדעת עליה לפי עיבוד נתונים. אהבה מבחינתנו היא רגש שפועל ספונטני (בעצם כל רגש הוא כזה), ואנחנו רוצים אותה בתור כזאת. להתאהב באשה שהמחשב אומר מראש שאני אתאהב בה זה להרוס את האהבה, או לפגום אותה. המחשב לא טועה, נניח, אבל הרגש שנוצר ביני לבין אותה אשה הוא משהו שונה, לגביי, מהרגש כלפי אשה שמצאתי את עצמי מתאהב בה באופן ספונטני".

–אז אתה לא מאמין באתרי היכרויות? כי שם יש מנוע חיפוש, ואתה מחפש לפי פרמטרים כמו גובה, השכלה, מראה חיצוני, מידת הדתיות וכו

'.

"מנוע החיפוש של אתרי היכרויות לא קובע במי מתאהבים, אלא קובע תנאי פתיחה מתאימים. הוא יכול למשל להוביל אותי אל מלכת היופי, מנת משכל גבוהה ולומדת רפואה, שהם בהחלט תנאים טובים, אבל זה לא אומר, גם לפי מנוע החיפוש, שהם התנאים היחידים הדרושים לי כדי להתאהב. אפשר להתאהב גם באדם שאינו עומד באף קריטריון שלי. אהבה היא רגש מובהק של פיקציות, או של בועות מתנפצות. טוב שהיא כזאת. אהבה מאפשרת לנו לחיות ביותר אשליות מאשר בלעדיה. אשליה היא אחד הגורמים הטובים ביותר לאדם. היא מחזקת אותנו, יכולה לחזק את המערכת החיסונית. יכולה להבריא אותנו ממחלות ולעשות את החיים שלנו לטובים יותר".

"לא כל אשליה מתנפצת. יש אשליות שלא (כי מתים לפני זה), וגם קל להחליף אשליה מאכזבת באשליה אחרת. אין מחסור באשליות. כל זה מתאפשר על ידי אהבה. אדם נבגד יחפש לעצמו אשליה אחרת של אהבה יציבה. הרבה אנשים נשבעו לעצמם שלא ינסו להתאהב עוד פעם, בגלל נסיון חיים מר. ברגע שהם נתקלו באדם המתאים, הם התאהבו מחדש. מתקנים אשליה מנופצת על ידי אשליה חדשה, לא על ידי האמת המדעית. המדע הוא אויב של האשליות, אבל קשה לנו לחיות בלי אשליות. אפילו חולים סופניים לא מוותרים על האשליה שימצאו תרופה מתאימה עוד לפני שהם יספיקו למות. אם יש דרך לטפל באדם שמתקשה, או לא מסוגל, בגלל אכזבות קודמות, להתאהב פעם נוספת, זה לא להגיד לו את האמת. האמת היא שמחכות לו בדרך אכזבות נוספות, כולל במקרים של חיי נישואים יציבים. הטיפול הטוב ביותר הוא להמשיך לשגות באשליות. ואשליות לא ניתנות לעיבוד נתונים".

–אבל המאמנים האישיים עושים בדיוק הפוך – מנסים לנפץ את האשליות ואת התפישות המוטעות בהן המתאמנים מחזיקים. למיטב הבנתי, על זה בדיוק מבוסס האימון האישי, וכך מושגות פריצות הדרך עם המתאמנים.

"מאמנים אישיים יוצרים סוג חדש של אשליות, אולי, אם לדייק, מוטציות של אשליות. אם המאמנים מנפצים אשליות, עליהם להגיד לנו שאהבה, כל אהבה, מבוססת לא מעט על אשליה, ושזה מה שטוב בה כל כך. אשליה היא דבר חיובי. אם יש לנו שותפים, האשליות שוות פי כמה. זאת טעות להתמקד רק במציאות. החינוך חייב גם לחנך לניתוק מהמציאות. לא כולם יודעים לעשות את זה, אבל אהבה עושה את זה נהדר. יש מאמנים שמאמנים לניתוק מהמציאות?"

"הכי טוב לאהבה להתבודד בתוך עצמה"

אבינועם בן זאב מבהיר, שהוא לא טוען שטיפולים כאלה ואחרים אינם עוזרים לאנשים אחרים. "אני מדבר על מה הכי טוב לאהבה. הכי טוב לאהבה היא להתעלם מהמדע, להתעלם מעצות מדעיות, להתעלם ממאמנים וממדריכים, להתבודד בתוך עצמה. רק כך היא יכולה להיות ספונטנית כמו שאנחנו רוצים אותה, למרות המדע שיודע לנתח אותה טוב מאיתנו".

–אבל מה עם אנשים שמתאהבים כל פעם באנשים הלא נכונים, בעקביות? אתה אומר שעדיין זו האהבה הנכונה להם? אתה לא מאמין שאם יפקחו להם את העיניים בתהליך מסוים, הם יצליחו להתאהב באדם יותר מתאים, כך שהאהבה תשרוד יותר זמן

?

"אין דבר כזה להתאהב באנשים הלא נכונים. לא נכונים לפי מה? לפי האידיאל של האהבה? לפי המוסר? אם מתאהבים, אז מתאהבים. אבל, אני מקבל שיש אנשים שהבעיות האישיות שלהם לא מאפשרות להם לנהל חיים נורמליים כלשהם. הם זקוקים לעזרה. ללא ספק. בואי נדבר עליהם לאחר שהעזרה שהם קיבלו – הצליחה. עכשיו, חייבים להגיד להם שיש עצות טובות במצב בלתי נסבל של בעיות, ויש עצות טובות אחרות לאחר שהם כבר בסדר. אנשים בסדר, במובן של אהבה, הם אלה שמסוגלים לאהוב בלי קביים. תארי לך אדם שלא מסוגל לאכול. צריך לטפל בו. מה יקרה איתו לאחר שהוא כבר יכול לאכול? תבקשי ממנו להמשיך לאכול לפי העצות שהוא קיבל כאדם חולה? ברור שלא. תגידי לו שעכשיו הוא חייב לאכול ספוטני. הבריאות שלו היא באכילה ספוטנית".

–אז אולי תסכים עם האמירה שהמטפלים השונים מספקים את הקביים האלה, או את הפיגומים, שאחר כך אפשר להסיר אותם, לאחר שהבניין בנוי

?

"אם הכוונה היא שאחר כך הולכים בלי קביים, אז אני מסכים. אבל אני חושב שהיועצים והמטפלים דווקא מבקשים לא לשכוח את מה שהם לימדו. מי שלא מסוגל לאהוב כמו שהוא רוצה לאהוב, שישמע בקולו של המדע. יותר טוב אהבה פגומה (אהבה בעזרת תמיכה) מאשר בלי אהבה בכלל. אני הייתי מציע למטופלי אהבה לקבל את הטיפול, אם הם באמת צריכים אותו, ואז, כשהם כבר בסדר, ללמד את עצמם להתעלם מכל מה שלמדו. רק כך הם יזכו באהבה כמו שהם רוצים".

–נניח שיש רווקה שתקועה בדפוס מסוים, למשל גברים נשואים. הטיפול עזר לה להבין שהיא צריכה לחפש גברים שיהיו זמינים לה. היא מצאה זוגיות. מה היא אמורה לשכוח, לשיטתך

?

"לרווקה בדוגמה שלך אין בעיה באהבה. יש לה בעיה להתחתן. יש הבדל. אפשר לאמן אותה להתחתן, כי מתחתנים מהרבה סיבות, לא רק מאהבה. אם הטיפול מתייחס לאהבה נטו, חייבים להגיד לה שאין לה שום בעיה. גבר נשוי טוב לאהבה כמו רווק. כך יעשה מאמן אישי טוב".

 

מאוד אהבתי את המקום שאבינועם בן זאב נותן לאשליה בחיים בכלל, ובאהבה בפרט. כבוד גדול הוא עושה לתחום שממנו אני בא, עולם האשליות. אם הסנדלר יחף, הליצן עצוב והספר קרח, הקוסם הוא…?

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

שנינו היינו שותפים לא מוצלחים לפנטזיה משומשת

 


התיישבתי לשולחן עם האהבה, לצום משותף, בלי עינויי נפש, כאלה הרי כבר עברתי מספיק בחיי. לקראת יום כיפור, יצאתי למסע נוסטלגי של מחשבות על אהבות קודמות


אין כל כך הרבה דברים בעולמנו שגרמו לי כל כך הרבה שמחה, ייסורים, התעוררות, כאב, תשוקה, פחד, חרדות, סקרנות, עניין. הסיעו אותי קילומטרים, הזיזו אותי ארצות וערים, הורידו אותי שאולה ונתנו לי לגעת בכוכבים. נתנו לזה שם, בקיצור – אהבה.

התיישבתי לשולחן עם האהבה, לצום משותף, בלי עינויי נפש, כאלה כבר עברתי מספיק, מספיק בשביל להמיר את דתי מכל דת לכל דת ובחזרה. בשורות הבאות אנסה לתאר במילים איך הבנתי מה זאת אהבה. היום אני מסתכל מרחוק ומחייך, חיוך אמיתי מעומק הלב, אני לומד לקבל את הטמבל ההוא, שלא הבין כלום בכלום, עכשיו לפחות אני מבין לחלוטין את העובדה שלא אוכל להבין הרבה דברים בחיים.

הראשונה הוצמדה אלי בכוח לא פיזי, יותר דומה לכוח האינרציה. שאלו אותי "היא חברה שלך?" ועניתי כן. גם אם היו שואלים "אתה אוהב אותה?" סביר שהייתי עונה משהו, ולא משנה אם כן או לא, זה היה בלי באמת להבין. בתמונה הישנה אני נראה מבסוט. אני מניח שבגיל שמונה אהבה זה אומר להיות מבסוט.

השנייה הוצמדה לי בגלל עקרון העדר. רציתי גם "כזה". מה שכן, גיליתי פתאום שמסיבות לא ידועות בכל פעם שאני רואה אותה אני מרגיש מוזר. התביישתי, תחושה די מציפה, בסוף התגברתי על הבושה, או שאולי היה זה סתם פחד, היא אמרה כן וכלום לא קרה. אני משער שבגיל 12 (של פעם) אהבה זה אומר שכלום לא קורה.
אחריה באה הבלתי מושגת, הרבה לילות של גשם ישבנו סביב תנור חשמלי ודיברנו על מה שיכול להיות, על מה שעוד יקרה, היום אני מבין שטרום אהבת הנעורים מגיעה הבלתי מושגת. אני מכיר באופן אישי הרבה שנשארו שם, כל כך קרובים לבלתי אפשרי.

אחר כך היא הלכה ולקחה איתה את החלום

האהבה הראשונה היתה מקרית, עיוורת ומרגשת במיוחד. בסך הכל הכנתי שיעורי בית לתיכון ומצאתי את עצמי מתרוצץ בפרדסים על עצים לחפש כנימות ומוצא התרגשות גדולה. כל הגילויים, כל הקושי, כל התקוה, השמחה וההתרגשות כולם מתערבבים לך לתוך ההווייה בוחשים לך בדימוי שלך, בקיום שלך, בשאלות הכי בסיסיות בהתפתחות באותו גיל, ההתבגרות קוראים לזה. אני מניח שאהבה בגיל ההתבגרות היא "גדילה עם כאבים".
אחר כך היא הלכה ולקחה איתה את החלום, השאירה רק את הבלתי אפשרי לשנים רבות, שנים של נסיונות שונים לחפש את התום שאבד, לאתר את הבתולים שהשארתי כל כך הרבה פעמים, במין תחושה כזאת שעם כל אחת אני מאבד את בתוליי בנושא אחר. המכנה המשותף של כולן היה חוסר האונים מול התשוקה הבלתי נגמרת שלי לא לגדול.

פשוט היינו אבודים, מחובקים חזק ללא יכולת לזוז

ואז ההיא באה, קצת לפני שנהיה ממש מאוחר, היא לימדה אותי לאהוב, לתת, לקבל, לחבק ולהתמסר, ממש שיעור מלא עם הסברים וניסויים, לא מעט כאב ודמעות. לצערי, עם כל האהבה הגדולה שהיתה שם פשוט היינו אבודים, מחובקים חזק ללא יכולת לזוז. אני מניח שהשיעור הזה נקרא "הארץ המובטחת". אתה עומד מולה, הכל פרוש לפניך, ואתה פשוט באמת לא מסוגל לזוז, מה שגורם לכאב להיות בלתי נסבל. היא הלכה בשקט והשאירה אחריה עצב לתקופה ארוכה, אֶבֶל על משהו שכמעט קרה.

אחר כך באה תקופת התבונה.חיפשתי אותן בדיוק איפה שהן לא נמצאו, ואם במקרה הן היו שם, אני לא הייתי בסביבה. אהבה במסלולים מקבילים, כאלו שברור שלעולם לא יפגשו, לא משנה כמה רחוק תלך איתם.
התחתנתי בשלב התבונה, פעלתי מהחלק המנטלי שלי, הקשבתי לסביבה, האמנתי למה שסיפרו לי לדבר הנהדר שקורה אחרי החתונה, לשאריות המושג 'שידוך' שעליו גדלו הוריי. לא עזר לי כל מה שלמדתי לפני כן, כל מה שחוויתי ולא הפנמתי.

לקח לי הרבה מדי שנים להודות שפישלתי
בחיי שניסינו, בכל כוחנו, עשינו הכל כדי שזה לא יעבוד, בכלל לא במודע, סתם בטיפשות. לרגעים באמת האמנו שתכף זה יקרה, שנוכל לעבור במסלול הבלתי אפשרי שטמנו לנו, לעבור אותו ישירות לתוך הגשמת החלומות. הסתבר לנו בדרך הקשה שטעינו, שבחרנו להיות שותפים לא מוצלחים לפנטזיה משומשת.
לקח לי הרבה מדי שנים להודות שפישלתי (מאותו רגע חזרה שפת היחיד, "פישלתי" ולא "פישלנו"). בדרך עשיתי נסיונות אמיתיים לחוות אותה, להגיע אליה דרך ההתאהבות, זאת שהתמכרתי לה נואשות, ממש כמו סם הייתי חי בין קריז לקריז, מחפש את הפתרון נואשות בה, באשר היא. החיפוש היה מתיש, פגשתי מקסימות מכל הסוגים בכל המקומות האפשריים. לאף אחת לא הייתי אפשרי באמת, חלק לא היו אפשריות מעצמן, ניסינו באמת ובכנות, כמיטב יכולתנו, הסתבר שזה לא מספיק.

פתאום עלה החשש שזה באמת עניין של גורל. לא סתם משהו שכתוב באיזשהו מקום, זה רשום רק בלב, זה קורה שאתה מוכן ומזומן פתוח ומסתכל, תוכל לראות "אותה", זאת שתקדם אותך אל האושר שלך, רק אם היא עוברת במקרה על הדרך. הדרך שלך.

ואז נתקלתי בעיניים שלה. במשך תקופה ארוכה פשוט הייתי עובר בכרטיס שלה באתר ברשת ומסתכל שוב, לוודא את המבט, את הירוק הזה שבעיניים, מברר שוב ושוב, עם עצמי, בשתיקה מלאה.

מהרגע שנפגשנו פשוט לא נפרדנו, נדמה לי שככה צריך. זה היה חדש בפשטות שלו, נעים בשפייות שלו, ממכר בשקט המרגש שלו, בצחוקים הקטנים לפני השינה, אני מוצא את עצמי צוחק יותר מאי פעם.

אולי מסתבר שאהבה זה בכלל סתם דבר מצחיק ביסודו, אבל רק שאתה מוצא אותה. לא רגע אחד לפני.

פורסם בערוץ יחסים -YNET


אהבה דורשת להשתיק את הקולות הפנימיים

ד"ר נורית מרכוס נתנה לי כלי שיותר דומה לקסם מכל כלי אחר שפגשתי בימי חיי, אם אתה מפעיל אותו נכון זה פשוט עובד. פתאום מופיע השקט במלוא עוצמתו. זה לא כזה שקט של מדיטציה או ישיבה על ראש הר, אלא שקט פנימי – המוזיקה הכי נהדרת ששמעתי עד היום. אהבה במעקב

כששואלים את הפסיכולוגית ד"ר נורית מרכוס במה היא עובדת, היא אומרת שהיא רק "מפנה פסולת". לדבריה, אפשר לדבר בטיפול עד קץ כל הימים, אבל אם לא עושים "עשייה מְרַפאה" וגם מתגלגלים מצחוק תוך כדי הדיבור, זה ייקח המון שנים עד שזה יעבוד.
את נורית מרכוס פגשתי בסצינה קצרה בה הייתי צריך לשנות משהו יסודי בדרכי בעולם. היא נתנה לי כלי שיותר דומה לקסם מכל כלי אחר שפגשתי בימי חיי, אם אתה מפעיל אותו נכון זה פשוט עובד. נגיד שזה דומה לכפתור הווליום של הקולות הפנימיים שלך. אתה יכול למקסס את הערוצים, להוריד ווליום לרעשים המטרידים, ואז פתאום אתה מגלה שאתה בכלל חי ברעש נוראי, קולות פנימיים פשוט מעיבים על השקט שלך. היכולת להוריד את הווליום פשוט מופלאה. פתאום מופיע השקט במלוא עוצמתו. זה לא כזה שקט של מדיטציה או ישיבה על ראש הר, אלא שקט פנימי – וזאת המוזיקה הכי נהדרת ששמעתי עד היום.
הרקורד של ד"ר מרכוס כולל שנים רבות בליווי אנשים בפסיכותרפיה הקלאסית. היא פיתחה פסיכותרפיה ממוקדת ועדכנית, המטפלת בהשפעות הגומלין שבין גוף, נפש ורוח מתוך גישה הוליסטית. הטיפול שלה משלב טכניקות עדכניות מגוונות בתוך מרקם תהליך הפסיכותרפיה, בהן היפנוזה, EFT, EMDR, הרפיה ודמיון מודרך. בהכשרתה היא פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה בתחומי האבחון והטיפול הנפשי למבוגרים ומתבגרים, עם הכשרה בהיפנוזה ובשיטות גוף-נפש. היא נושאת תארים מאוניברסיטת תל אביב ויש מאחוריה ויותר מ-25 שנות עבודה בשרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב כמטפלת ומדריכה, בצד ניהול קליניקה פרטית.

לשאלה הפשוטה אהבה מהי? משיבה נורית מרכוס שבעיניה אהבה, במשמעות הבונה והמקדמת לטווח ארוך, היא קשר שבו יש לנו משהו חם בלב אל האדם השני שקיים מעבר לעליות והמורדות והתסכולים המיידיים, כשהאדם הזה חשוב לנו גם בפני עצמו לא רק ככלי שמשמש אותנו, כשהצרכים שלו חשובים לנו ואנחנו מוכנים לדאוג גם לצרכים האלה ולא רק לצרכים של עצמנו.
אהבה נותנת ביטחון, מפני שהיא תחושה של להיות עטוף בה. התחושה הזאת מאוד מרגיעה ומקטינה את הצורך להיאבק על הערך העצמי, על מילוי הצרכים. יש באהבה אנרגיה של התפשטות שעוטפת את האדם, את האוהב ואת הנאהב.
אהבה דורשת תחזוקה של תשומת לב אינסופית
עם זאת, כל זוגיות, אפילו הטובה ביותר, דורשת הרבה תשומת לב ועבודה עצמית כל החיים. אין אהבה גדולה שמתקיימת יום-יום שנה-שנה בלי טיפוח וגינון יומיומי. אהבה דורשת תחזוקה של תשומת לב אינסופית. הרגע המסוכן לה הוא זה בו אנחנו מתחילים לחיות בתוכה כאילו שהיא מובנת מאליה.
לפי ד"ר נורית מרכוס יש כמה מרכיבים שעוזרים לאדם להיכנס לקשר של אהבה:
אמון בבני אדם, היכולת להאמין בצד השני ולסמוך עליו.
חוויה פנימית של שוויון בין המינים – אין צורך להרגיש יותר או פחות מבן הזוג.
דימוי פנימי ששיתוף רגשי הוא אפשרי, ובוודאי גם ששיתוף פעולה בין שני בני זוג הוא אפשרי.
עצמאות פנימית שמאפשרת להיות לבד, להיות קשוב לעצמך להכיר את הצרכים שלך, למצוא התעניינויות משל עצמך.
מובחנות, מודעות ויכולת לראות את עצמך עם קווי מתאר ברורים, איפה אתה מתחיל ומסתיים, איפה הצרכים שלך, ואיפה הצרכים של השני?

הכמיהה והאימה

אילו היו לנו הורים אופטימאליים, אז אולי היינו מצוידים בכל הפריטים שברשימה. אבל מכיוון שההורים האלה כנראה עוד לא נולדו, אז כולנו מגיעים "מעוכים" בחלק מהמרכיבים. בראש הרשימה השחורה נמצא האמון. אם גדלנו במקום מאוד לא בטוח שאי אפשר היה לסמוך על אף אחד, ועוד יותר גרוע – אם פגעו בנו, בעיקר בגיל הרך, אז יש לנו הרבה מאוד משקעים טראומטיים והרבה מאוד נורות אזהרה שמהבהבות כשאנחנו מתקרבים למישהו. ככל שהתחלנו את החיים במקום יותר קשה מבחינת חוסר האמון, הכמיהה שלנו להיות קרובים ומחובקים תהיה עוד יותר גדולה, אבל בצילה של הכמיהה באה האימה.

האימה כל כך גדולה, שהיא נוטה לגרום לנו להתקרב ולהדוף, בצורה כזאת שמאוד מקשה על התנאים ליצירת קשר. זה כמעט אומר לוותר על האפשרות של בן/בת זוג שיוכל לרצות להיות איתנו. לעומת זאת, אם פיתחנו מנגנוני הכחשה והדחקה טובים, אנחנו עשויים להיצמד אל בן אדם שני ולסמוך עליו באופן עיוור. אז נישאר במקום "העיוור הנצמד" לפחות עד שמאוד ניפגע ממשהו, שיגרום לנו בבת אחת לעוף אל הקצה החשדן והזהיר, או אל מצב ה"לא מאמין יותר בכלל לאף אחד".

אפשר ליצור זוגיות עם עיניים עצומות. יש המספרים שאחרי 20 שנה הם התעוררו. אנטנות מחודדות עוזרות לנו לפעמים לראות בעולם דברים כהווייתם, אבל גם גורמות לנו לראות באחר איכויות שלא בדיוק קיימות, אלו שאנחנו מחזקים. זה החסם החמור ביותר. הוא הכי מגביל וקשה לזהות אותו בכוחות עצמנו מתוך ההוויה החשדנית. אם אדם דרוך עם אנטנות פרושות, כאלו שמיומנות לקלוט כל סכנה, הוא עלול לקלוט סכנות אמיתיות וגם צל הרים כהרים – סכנות לא פרופורציוניות. הוא יקלוט אותן באופן כזה שלעולם לא יוכל למצוא בן זוג שלא יעורר את מחול השדים של ראיית התכונות המרעות, אלו שאי אפשר לחיות איתן.

נניח שהאדם תקוע במקום הזה, ואם הוא בעיוורון מוחלט לגבי הנטייה שלו לראות הכל בשחור וכמסוכן, סביר להניח שהוא ממילא לא יתחבר למיזם שלנו, אהבה במעקב. הוא יראה אותו בתור עוד איזשהו עניין מסוכן שעלול לפגוע בו. רק אם אדם מזהה את עצמו כבעל דפוס כזה או אחר, או קושי כזה או אחר, הוא עשוי להיות בשל לטפל בו. עקרון שנכון בעצם לגבי כל קושי.

בהחלט יש זוגות שאין ביניהם הרבה אינטימיות, בוודאי לא אינטימיות רגשית, ואז אין סכנה, אבל גם אין התאהבות גדולה, התרגשות גדולה, שמחה גדולה. יש קרקע בטוחה מתחת לרגליים. לפעמים זה מספיק, הצרות מתחילות אם מישהו מהם רוצה לעזוב את גן העדן של הטיפשים ולתת הצצה בגיהינום או גן עדן של הרגשות. במקרה כזה יש אינדיקציה משמעותית לטיפול שיעזור להתבונן על מה שהיה בעבר ולשחרר את העוצמה הרגשית של הדברים כמו שהם קרו אז, דרך טיפול שבו מדברים על הדברים ומשחררים אותם מהרישום שלהם בגוף. אחרי שמקטינים את העוצמה שיש לחוויות העבר האלה על ההווה, יש הרבה יותר סיכוי לכניסה רגשית לתוך קשר חדש.

אז מה עושים? טיפול אמור לעזור להפחית את רמות החרדה שקשורות לחוויות הטראומטיות של דברים שקרו בתוך קשרים. רק כשהגוף נפש כיחידה אחת מתחיל להירגע ממה שקרה פעם – העבר מאבד מהכוח שלו ומפנה יותר מקום לעולם פנימי הפתוח להתייחס עכשיו למה שקורה בהווה.

לגבי סעיף השוויון בין המינים, שהדיון בו מאוד חביב על גולשי הערוץ: האם את תצפי שהוא ישלם עליך בכל הפגישות הראשונות? האם אתה תצפה שהיא תסכים לכל יוזמה ולקצב שלך בכל הרבדים של הקשר? השאלה היא אם הצד השני מגיע עם אותו תסריט פנימי משלים שיתלבש טוב על התסריט שלך. לדברי ד"ר מרכוס, אם ניקח לדוגמה שניים שמשלימים מבחינת תפישת אי השוויון שלהם, אז לכאורה פתרנו בעיה, יש התאמה, אבל עלול להיווצר מצב שבו עם הירידה ברמת ההתאהבות הראשונית שכוללת עיוורון זמני וייפוי דברים, ירגיש מישהו מהשניים את אותו דפוס ישן ומוכר כמשהו מוגזם ולא נוח, משהו שיגרום אי שביעות רצון.

ד"ר נורית מרכוס סבורה שהחסם היחידי שממש יכול להוות מכשול בלתי עביר בתחילת קשרים הוא חוסר אמון בסיסי. שאר החסמים מאפשרים התחלת קשר. הם יצוצו מתישהו במהלך הקשר וישאירו את האדם שוב ושוב באותו מקום, מאוכזב והרבה פעמים לא מבין איך שוב נעזב או התאכזב ועזב.

אם יש בעיה של אמון יהיה צורך בטיפול ארוך, סבלני והדרגתי, ולכן מי שסובל מבעיה כזאת אינו מתאים להשתתף בפרויקט שלנו. שאר המרכיבים מאפשרים התבוננות ועבודה יותר ממוקדת כדי להפחית מהעוצמה שלהם ולאפשר התחלה של זוגיות.

דיבור על דברים כואבים ועל אמונות כובלות תוך כדי הזרמת אנרגיה מאפשר שחרור ופינוי פסולת. כשהפסולת מתפנה, משתפרת הזרימה האנרגטית ונפתחת חוויה של חיוניות והיכולת להיות בתוך הרגע. זה מאפשר שמחת חיים – שתגדיל את הסיכויים למצוא אהבה.

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

עוד על פרויקט אהבה במעקב


כשנדע מה באמת רוצים מהאהבה – נקבל אותה

אנשים שרוצים זוגיות לרוב חושבים "מה יקרה כשאפגוש את זה שיפתור לי את כל הבעיות". האשליה היא שבן או בת הזוג הם שיגרמו לנו להרגיש בטוחים. זו תפישה רומנטית, לפיה התשובות נמצאות בגורם חיצוני. שיחה עם הדס מנור, מאמנת אישית

לתפישתה של הדס מנור אין אהבה במובן האובייקטיבי שלה, זה רק מושג. "וכמו כל מושג, הוא מורכב מהמחשבה, מהרגש ומהתחושה הפיזית שנוצרת כתגובה. אוסף המחשבות והאמונות של כל אדם על אהבה הוא פועל יוצא של מסקנות שקיבלנו בילדות, בתוספת הוכחות שאספנו מנסיון החיים שלנו. ביחד, זאת הפריזמה שדרכה אנחנו מסתכלים על המציאות", היא אומרת בראיון במסגרת פרויקט אהבה במעקב של ערוץ יחסים.

למשל, הדס מספרת על עורכת דין מוכשרת ונאה בת 37, שמאז גיל 20 היתה במערכות יחסים עם גברים סמכותיים, חזקים, מצליחנים, עשירים, מרוחקים, ובעיניה מאוד סקסיים דווקא בגלל אי נגישותם. היא היתה משוכנעת שזו דמות הגבר בשבילה, אבל היתה ממורמרת ומלאת ביקורת עצמית על כך שזה לא מצליח לה "איתם" ועוזבים אותה. בתוך כל קשר כזה היא היתה עסוקה במתן הסברים לעצמה, איך אם היא רק תשתנה עוד קצת, הכל יהיה מושלם, ואם הגבר שבקשר רק ישתנה עוד קצת, הכל יסתדר. "במהלך אימון של שמונה חודשים, חשפנו את האמונות שלה ביחס לזוגיות וביחס לאהבה, שהיו סמויות ממנה. היום, שנה וחצי אחרי, היא נשואה באושר לגבר שונה מאוד מהגברים שהיו לה בדרך כלל – והם מצפים לתינוק", אומרת הדס.

הדס מנור היא מאמנת הווייתית, בעיקר אנשים פרטיים. היא מאמנת אותם לחיות חיים הכי קרובים למי שהם באמת, בגרעין הממשי שלהם, שנחשף עם חקירת וקילוף הדימויים והתפישות. חיים מתוך הגרעין הממשי הזה מאפשרים סיפוק, הנאה, שקט נפשי ותחושת מלאות. התפישה של הדס אומרת שאנשים עושים כל מיני פעולות להשגת זוגיות ולשימורה. הפעולות האלה חשובות, אבל חשוב הרבה יותר לבדוק מאיפה אנחנו פועלים.

הגירושים שלה עצמה לאחר 18 שנות נישואים ו-18 שנים כעיתונאית במעריב ובגלובס הובילו את הדס להכרה של זוגיות "נכונה" יותר. "פעם חשבתי שאני יודעת מה הסיבות הנכונות להיות בת זוג, היום אני יודעת גם מה הסיבות המאוד נכונות לחדול ממנה", היא אומרת. לדבריה, אנחנו בדרך כלל לא יודעים לעצור ולשנות את חיינו לפי מה שנכון לנו באמת, אם על ידי טרנספורמציה בתוך קשר קיים, אם בהפסקת הקיים והתחלת משהו אחר".

חיים באשליה ובחוסר בהירות ביחס למה היא אהבה עבורם

אהבה זה דבר מדהים וכיפי, הרגשה של חזרה הביתה, למקום בטוח. "באהבה זוגית ובזוגיות מפרה", אומרת הדס, "יש לנו הזדמנות להתפתח ולצמוח באופן שאין בשום מקום אחר בחיים. הבעיה היא שאנשים לא באמת חיים או חוקרים את מה שנכון ומדויק עבורם ואיך הם גיבשו במהלך החיים את הדרך הקיימת, שאינה מדויקת ומאושרת עבורם, אלא חיים איזו פנטזיה, בהקשר של חייהם ומובן שבהקשר של אהבה. אנשים חיים באשליה ובחוסר בהירות ביחס למה היא אהבה עבורם, על מה היא עונה ומי הם רוצים להיות כבני זוג/בנות זוג. במקום לחקור את עצמנו לעומק ולהיות מי שחשוב לנו להיות, אנחנו יוצרים תמונה דמיונית של הצד השני וחושבים שהוא או היא 'המושלמים' הם שיגרמו לחיינו להשתנות".

אנשים שרוצים זוגיות בדרך כלל מרוכזים בעיקר בשאלה "מה יקרה כשאפגוש את אותו מישהו שיפתור לי את כל הבעיות". האשליה היא שבן או בת הזוג הם שיגרמו לנו להצלחה, להרגיש בטוחים, להרגיש בבית. הם אלה שיביאו נינוחות ושלמות וטוב וקסם. לפי הדס, "זאת תפישה רומנטית, שהפוקוס שלה הוא שהתשובות נמצאות בגורם חיצוני. התוצאה של חיים לפי הגישה הזאת ידועה ומוכרת – אכזבה. לפי גישה זו, אני לא זו שמשפיעה על חיי, אלא כדאי לחכות לאביר שיגיע, לשים את הדגש על כל מה שלא תלוי בי, על גורל או מזל, קארמה או אלוהים, שיועידו לי את מה שצריך". או בלשון העם – "יהיה בסדר".

לחקור את עצמך ואת הפערים בין מה שאתה רוצה למה שיש

הדס מציעה אימון שחוקר מיהו האדם מעבר לסיפורים שכל אחד מספר לעצמו. מה שזה אומר ביחס לאהבה וזוגיות זה לעשות ההפך מלחכות שמישהו בחוץ יעשה את העבודה. היא מציעה לחקור את עצמך ואת הפערים בין מה שאתה רוצה למה שקיים בחייך, באמצעות שאלות כמו "מי אני כבן זוג?", "איך אני מקבל החלטות?" ו"מה חשוב לי להיות?". לא רק לשאול, אלא גם לענות, ובעיקר לעבוד על ועם עצמך, תוך השוואה בין מה שאני חושב על עצמי לבדיקה של מי באמת אני מופיע במציאות.

לדברי הדס, כדי שאוכל לראות מה באמת מתאים ומדויק עבורי, עליי לעבור תהליך של הכרות עמוקה עם עצמי, של איתור התשובה הברורה לשאלה "מה זאת אהבה עבורי? מהי תפישת העולם שלי ביחס אליה? מה חשוב ומה אפשרי עבורי כדי 'להרגיש בבית'? מה אני מביא למערכת יחסים שגורם לי להרגיש טוב בתוכה?"

אחת מנקודות הבדיקה של מי אנחנו בזוגיות היא השוואה למי שאנחנו עם חברינו הקרובים. תשאלו את עצמכם את מי אתם "פוגשים" כשאתם עם חבריכם הקרובים, ולעומת זאת את מי פוגש הצד השני ואת מי אתם פוגשים כשאתם בדייט. האם במקום להביא מעצמכם בדייט אתם מעדיפים לשים בצד את כל האוצר הזה שנקרא 'אני' ולהביא איזשהו דימוי שיתאים לחברים? או להפך, מתעקשים בדייט למכור איזה דמות של "אני" שהמצאתם, שממש לא מאפשרת יצירת זוגיות?

אם תגיעו לפגישה עם המוּדעוּת וביטחון במי שאתם באמת – אז זה מה שתמגנטו לעולם שלכם. אנחנו פוגשים בבני הזוג הפוטנציאליים שלנו השתקפות של חלקים מאיתנו. אם מי שאני זה מישהו או מישהי שרואים את עצמם בני מזל על עצם העניין שמישהו חתיך/חכם/שנון קבע איתנו דייט, סביר להניח שנמגנט אלינו מישהו יהיר, שצריך בת זוג כריפוד לאגו שלו. לעומת זאת אם נגיע לדייט מרוצים ממי שאנחנו ומקבלים בחיוך את המאפיינים האחרים שלנו – נמגנט אלינו פרטנר מכבד ומעריך.

"כמה זמן אפשר לשחק משחק תפקיד מבלי להיות קרובים לעצמנו באמת?" שואלת הדס מנור. "ימים? שבועות? חודשים? שנים? לכן, כשאנחנו משחקים תפקיד כדי למצוא חן בעיני האחר, או כדי לעמוד בציפיות של החברה/ההורים/ או הכללים שהטלנו על עצמנו – אנחנו מועדים לכישלון".

בתחום העבודה ברור לנו איך המחשבה יוצרת מציאות

לעומת תחום האהבה, בתחום הקריירה הקשר בין הבחירות שלנו לבין תוצאותיהן הרבה יותר ברור. הדס מדגימה מהתחום הזה: "למשל, אני מגיעה לראיון עבודה עם הניסיון שלי, הידע והוותק, ובעיקר עם הידיעה שאני ראויה לתפקיד. אני יודעת בתוכי שיש לי מה להציע ושיש כאן מצב של win-win, או שלא תהיה התקשרות בין הצדדים. אם זה מי שאני בראיון העבודה, לא אהיה מופתעת שאקבל את העבודה. מאוד ברור לנו בתחום העבודה איך המחשבה והתפישה יוצרות את מי שאני שם, באנרגיה, בהתנהגות, בתקשורת המילולית והלא מילולית שלי – והם שיוצרים את התוצאה".

לדברי הדס, הביטוי "לב שבור" מתאר את התנפצות הציפיות, החלום, את הפער בין מה שציפינו או רצינו לבין מה שיש לנו במציאות. במילה אחת: אכזבה. תשאלו את רופא המשפחה שלכם, אין צילום או תיעוד של לב שבור, אין רישום פיזיולוגי של נזק בסיומה של אהבה לא מוצלחת. "אבל בהחלט יש רישום רגשי ונפשי, וגם איסוף של עוד הוכחה לכמה אנחנו לכאורה לא טובים/שווים/ראויים/בני מזל – מה שמחליש את האמונה שלנו ביכולתנו ליצור זוגיות ואהבה מספקת ונעימה", מוסיפה הדס.

התפישה הפנטזיונרית על "האחד והיחיד"

הסיבה הסמויה שאנחנו לא מוצאים זוגיות, במקרים רבים, היא התפישה הפנטזיונרית על "האחד והיחיד", זה שמחכה לנו. אם נהיה מוכנים לפרק את התפישות הפנטזיונריות שלנו ולהגיד שלמרות שכל חיי חלמתי על סטארט-אפ ואקזיט סוער, מה שבאמת עושה לי טוב זה לגור בבית קטן על חוף הים ולעבוד רק חמש שעות ביום – נוכל להיות מסופקים ושלמים. לכן, הדס מציעה לבדוק מה באמת יגרום לנו להרגיש טוב.

הדס מזמינה לתהליך של עבודה באימון כדי להגיע לזוגיות נחשקת:

"המתאמן ישאל את עצמו איפה אני קרוב לעצמי? מה נכון עבורי? תוך שימת סימני שאלה לגבי מה שאספתי כפנטזיות בחיי. אנחנו לא ממציאים את עצמנו מחדש, אלא חוזרים בעזרת האימון אל מי שאנחנו באמת, האשה/הגבר שמסתתרים מאחורי המון שכבות הגנה ומסיכות שאימצנו במהלך החיים. בעבר הן כנראה הגנו עלינו, לכן היו מאוד שימושיות, אבל היום הן דופקות לנו את החיים".

נכון, יש גורמים מולדים שלא ניתן לשנות, הדס מסכימה, "אבל הדברים שקורים בחיים נחלקים לכאלה הנמצאים ב'מעגל ההשפעה' שלנו וכאלה שנמצאים ב'מעגל הדאגה' . כל מה שאני יכול לעשות, זה להגדיל למאה אחוז את האחריות שלי על מה שכן בהשפעתי. תוך כדי, ניתן גם לגלות שההשפעה שלנו גדולה יותר ממה שחשבנו". התפקיד של הדס הוא לשאול את המתאמן שאלות פורצות דרך, אחרות מאלה שאדם שואל את עצמו, שיביאו את המתאמן לחקור את מה שהוא לא יודע שלא ידע על עצמו ולהגיע לאפשרויות חדשות לממש עבורו זוגיות ואהבה.

בסדרה של 14 פגישות אישיות ניתן להתחיל בחקירה לקראת תוצאות. הגולשים מוזמנים לכתוב לנו ואולי לזכות בליווי חינם של הדס.

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

לעמוד הפרויקט בערוץ יחסים Y-NET

לאתר של הדס מנור מאמנת אישית


אהבה במעקב פרק ראשון עם ד"ר ארנסטו קורנמן נוירופיזיולוג

מוכנים, היכון, צא! תנוחה נכונה לאהבה

לקראת האהבה בן אדם צריך להיות בתנוחה הנכונה, כמו לקראת ריצה, או קפיצה ממקפצה לבריכה. עליו להיות בתנוחת הזינוק הנכונה, במקרה שלנו תנוחה פסיכולוגית, תנוחה הנדרשת להפעלת החלק הרגשי, הפיזי והמנטלי של הזוגיות. את התנוחה הזאת אפשר ללמוד ולשפר. משוב ביולוגי עם ד"ר ארנסטו קורנמן

בדרך כלל לא מגיעים אל ד"ר ארנסטו קרונמן פציינטים שמבקשים למצוא אהבה. התלונה שתגיע עם הפציינט תהיה דיכאון, חרדה, כאבי ראש וכדומה. אדם שלא מרגיש טוב או שלם עם עצמו, סביר שיהיו לזה ביטויים גופניים. בביטויים האלה ניתן לטפל. ד"ר קורנמן הוא מטפל מוסמך בביו-פידבק (משוב ביולוגי) העוסק בביו-פידבק ונוירו-פידבק בעולם, ובארץ בקליניקה פרטית שלו ברעננה. בנוסף, הוא מדריך מוסמך לפסיכו-פיזיולוגיה יישומית. ב-30 השנים האחרונות עסק ד"ר קורנמן במחקר מדעי בתחומים שונים. את ד"ר קורנמן פגשתי סביב הלב שלי, הפיזי. גיליתי שאני סובל מהפרעות קצב (AF) וניסיתי בכל מיני דרכים להתגבר על הבעיה. הוא היחידי שהצליח לפתור אותה בדרכו המיוחדת ועזר לי להבין לעומק את הקשר הישיר בין הגוף שלנו לנפש.

מעבר למילים המורכבות שמתארות את העבודה שלו כמטפל בבעיות נרחבות, מסתתר מטפל רגיש ומנוסה שמתעסק בין היתר בדיוק בחיבור הזה שבין הלב למוח. לפי תפישת העולם שלו הדבר הראשון שהוא אמר לי כשהצעתי לו להשתתף בפרויקט "אהבה במעקב" היה שבן אדם שמעוניין בקשר פורה, או באהבה דרך זוגיות (להבדיל משאר סוגי האהבה), מעוניין בעצם בשינוי, שינוי לשמו. אם זה לא יהיה שונה, אז זאת לא אהבה רצויה, שכן יש לך כבר בעצם כבר את כל מה שהיה לפני שבאו הזוגיות, הקשר הפורה, ואיתו האהבה. אהבה גורמת שינוי אמיתי, אם היא "נכונה" זאת ממש מטמורפוזה. התנאי העיקרי להצלחה באהבה הוא הנכונות לשינוי.

האם אתה סובל מחסמי אהבה?

אחד החסמים הנפוצים ביותר הוא הסטרס, מצב בו אין את הגמישות המספקת ליצירת קשר פורה. בחרדה הפוקוס מופנה לכיבוי הפחד במקום למושא אהבתך. ישנם גם חסמים רגשיים כמו: דיכאון שמצמצם לחלוטין את שדה הראייה של הסובל ממנו ומאפשר לו לראות רק את הדיכאון של עצמו. אימפולסיביות, שאינה מאפשרת רגישות והתמדה שכל כך נדרשים ביצירת קשר, ואובססיביות, שנועלת את האפשרויות כמעט לגמרי (האדם נעול ב"לופים" הטקסיים של עצמו). כדי להגיע לקשר פורה צריך מצב תודעתי מסוים, המוח שלנו יכול לעזור להגיע אל המצב הזה.

מליאורה וינבך למד ד"ר קורנמן את המודל שמחלק את הדושיח הפנימי לחמש רמות, הקיימות גם בהתפתחות של המוח האנושי. לבני האדם חלק ייחודי במוח, האונה הקדמית, שתפקידו לנהל לסנכרן ולאלף את החלקים הפרימיטיביים של המוח. אם תהליך חיפוש האהבה שלך מנוהל ברובו ע"י אחד מהמוחות הפרימיטיביים, סיכויי ההצלחה והפוריות של הקשר הזה קלושים, אם בכלל. עדיף לנסות ולהעביר את ניהול המוח לחלק הנכון לנו כבני אדם – האונה הקדמית. לקראת האהבה בן אדם צריך להיות בתנוחה הנכונה, כמו לקראת ריצה, או קפיצה ממקפצה לבריכה. עליו להיות בתנוחת הזינוק הנכונה, במקרה שלנו תנוחה פסיכולוגית, תנוחה הנדרשת להפעלת החלק הרגשי, הפיזי והמנטלי של הזוגיות. את התנוחה הזאת אפשר ללמוד ולשפר.

התאהבות והתנהלות דרך מוחות פרימיטיביים

החלק הפרימיטיבי ביותר במבנה המוח שלנו הוא המוח הזוחלי (ממוקם בגזע המוח). אם אתה מנוהל או מופעל באופן דומיננטי ע"י המוח הזוחלי, המהות של הקשר שלך תהיה לתקוף או לברוח, קצת קשה לקשור קשרים בצורה הזאת. אם אתה מופעל ע"י חלקי המוח הלימבי ("מעלה גירה מחשבתית"), הרי שכולך תוצף בזכרונות של העבר ללא פתרונות חדשניים, כל כולך שקוע במה שהיה, בגעגוע לאינסוף. אם אתה מופעל מהחלקים הלימביים שעסוקים בזולתניות (עיסוק בהשוואה לאחר) אין מספיק מרחב לקיום הפרט בזוגיות, או שיש תלות, או שיש צורך בשליטה. ממש כמו הזברות או חיות עדר אחרות, שטובות בשמירת המבנה ההיררכי של העדר שלהן. לקינוח יש את החלק העורך-דיני של המוח, שהוא החלק הגבוה מבין המוחות הפרימטיביים. מי שמופעל ממנו מבלה את רוב זמנו בוויכוחים אינסופיים בשאלה מי צדק בפעם האחרונה.

תוך כדי השיחה עם ד"ר קרונמן אני מריץ את סיפורי אהבתי ומזהה בבירור: את זאתי אהבתי כמו זברה, עם זאת החלק הדומיננטי היה החלק העורך-דיני, אין ספק שחויתי גן חיות שלם במסע האהבה שלי.

ניתן דרך התבוננות להפעיל את האונה הקדמית, שהיא החלק המפותח שלנו, זה שעליו אמרו "מוֹתר האדם מן הבהמה", אבל הרבה יותר קל להפעיל אותו פיזית בעזרת שיטות מדעיות וטכניקות להפעלת האונה הקדמית – אימון פרונטלי בנוירו-פידבק.

התנוחה הנכונה – טיפים לעמדת הפתיחה

מובן שלכל אחד תנוחה "נכונה" עבורו, אבל אם אוספים את המכנה המשותף אפשר להגיד שבשביל לצאת לדרך על המועמד לאהבה להרגיש נוח בבדידותו ובמוכנות שלו לשינוי, עליו ללמוד על החרדה שלו (קצת חרדה יכולה להעיר אותך, אבל יותר מדי ואתה הופך למשותק). עליו להיות סבלני וסובלני, בעיקר כלפי עצמך. פעולה מתוך ייאוש לא מאפשרת שיווי משקל ואיזון, ממש כמו אדם שמדמיין תהום קרובה ומנסה להיאחז חזק מדי, במקום להבין שהתהום רחוקה והוא חופשי לנוע כמה שירצה. אמר פעם הולך על חבל למרחקים ארוכים: "אם אני מדמיין או רואה את התהום שמשני צדדיי, לא אוכל ללכת כזה מרחק בלי ליפול" הבדידות היא כמו תהום שמלווה אותך, עליך ללמוד להלך על החבל הדק הזה בלי לחשוש.

כדאי לעשות חזרות בדימיון על המפגש האופטימלי מבחינתך (בין אם אתה מאמין או לא בטכניקת 'הסוד' או במחשבה שבוראת מציאות). אין ספק שמחשבות שליליות מרפות את ידיך ומשפיעות על הגוף שלך. ברגע שקופצת לך מחשבה שכזאת לראש, למד לסלק אותה בתקיפות, תתפלא עד כמה שזה עובד, גם בשבילך. יש אנשים שבאופן לא מודע נכנסים לקשר בשביל לנסות לפתור את הטראומה שלהם, אם יש לך טראומה עליך לטפל ולפתור אותה לפני שאתה מתחיל. התגרש מההיסטוריה של האהבה שלך. כדאי לאחסן את הזיכרון במקומו. לא להקרין את העבר ולהשליך אותו על האחר החדש שמולך. להימנע מדעות קדומות, להיות טבעי, להניח את המסיכות הכבדות, להשאיר רק את המסיכות הדקות שצמודות לעור. מאוד חשוב (ולא קל) להתנהג הכי בטבעיות ולא בקיצוניות, להימנע מ"לעשות רושם", הרושם הטוב ביותר הוא אתה עצמך בפשטות, קל יותר להתקרב לפשטות.

לטקסיות הנכונה יכול להיות כוח, אם יש לך נטייה לטקסיות מתוך היכרות ולא מתוך אובססיה לך על זה. זה יכול לעזור לך לעבור למקום יותר בטוח בשבילך. למשל, אם אתה חייב סיבוב על הקבר של איזה באבא לפני המפגש, או לענוד את הטבעת שעברה בירושה, עשה את זה בלי לשאול שאלות, להסביר או להבין. מה יכול להפריע לתנוחה הנכונה? אם אתה מאוהב באהבה, בעצם אתה בא עם דעות קדומות על 'איך זה צריך להיות', זה קצת כמו לראות פרח ולדעת איך הוא צריך להיראות מבלי להתרגש ממנו. כדאי להסתכל על הפרח כמו ילד שרואה אותו בפעם הראשונה, בריגוש אמיתי. אם מגיע אליך משהו שונה ממה שציפית, אתה עלול לפקשש את ההזדמנות לגדול מהאהבה. אל תסגור את כל האפשרויות עוד לפני שהגעת. לבוא נעול עם תמונה ידועה מראש זה להפסיד משהו מההווה.

בוא מהסיבות הנכונות

מי שמנסה לכסות את בדידותו בעזרת קשר חדש זה לא באמת אפשרי. אחד הפתרונות הכי טובים הוא לנסות ליהנות מהבדידות לפני שנכנסים לקשר חדש. ככל שהאדם נהנה יותר מהלבד שלו, ככה גדלים סיכוייו לאהבה. יש משהו מאוד מפתה במי ששלם עם בדידותו, זה אפילו סקסי, מרגישים את זה באוויר סביבך. אתה פחות אטרקטיבי כשאתה בורח מהבדידות שלך. למד ליהנות עם עצמך,  מתי בפעם האחרונה יצאתם לסרט? אתה ואתה.

דעות קדומות – אל תיכנס לקשר חדש בגלל לחץ חברתי או משפחתי, זה כמו ללכת ישירות לתוך הקיר. המוטיבציה צריכה להיות נכונה. יש לקחת בחשבון שיש דו-שיח תת הכרתי, האדם ממולך עלול לקלוט את המניעים האמיתיים שלך, אז כדאי שהם יהיו טובים וכנים.

טיימינג – האם אתה מוכן לאהבה, או שאולי יש עוד דרך שאתה צריך לעשות לפני שאני נכנס אליה? אדם שנעזב או התאלמן לאחרונה זה בדרך כלל לא הזמן הנכון לנסות ולמצוא אהבה. יש הרבה פעילויות בחיים שדורשות לבדוּת – שאל את עצמך בכנות האם אתה באמת בזמן הנכון לאהבה. לפעמים אנחנו הולכים נגד התחושות שלנו. בדוק אם עכשיו זה הזמן שלך, או המתן. תכף זה מגיע.

ביטחון עצמי – צריך לפחות קצת מזה, כדאי לעבוד על זה לפני שנכנסים לזוגיות, אין מה לצפות לקבל את הביטחון מבן הזוג שלך. הכן את עצמך כמו לפני טיול הרפתקאות, את כל מה שצריך, צא לזוגיות ממרכז הכובד שלך, לא מהקצוות.

הזמנה לטיפול

מטרת הטיפול שד"ר קורנמן מציע היא להביא את האדם לתנוחה יותר מאפשרת, לקראת האהבה. הטיפול הוא לא בשביל למצוא אהבה, אלא להכין את המטופל לזהות את התנוחה שהכי מתאימה לו להגשים את חלומותיו ואת ייעודו. ד"ר קורנמן מציע את התהליך הבא: סריקת העבר – איתור אזורים טראומטיים שקשורים לקושי הנוכחי.זיהוי נקודות התורפה האפשריות של ההצלחה שלך למצוא אהבה.בדיקת העמדה הפסיכו-פיזיולוגית – איך הגוף שלך מגיב? כשאתה מתעצבן, נחרד, האם אתה מסוגל להרפות? שימוש נכון בפרופיל פסיכו-פיזיולוגי יכול ללמד אותך המון על עצמך.הפחתת לחץ – לימוד והכרת שיטות יעילות להפחתת הלחץ, הסבר על הקשר בין אמוציות והגוף. שיטות טיפול כמו ביו-פידבק שיכולות לעזור לנטרל סטרס כדי לעבור למצב רגוע, מצב שהוא יותר נכון לכולנו, ובפרט עבור מי שמחפש למצוא אהבה. שיטה נוספת נקראת נוירו-פידבק ובה המטופל לומד להפעיל את האונה הקדמית. ככל שהמוח פחות במצב אוטומטי נמצאים יותר קרוב לתנוחה "הנכונה".

 

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

 

ביופידבק באתר של ד"ר קורנמן

פרויקט אהבה במעקב בערוץ יחסים

http://www.youtube.com/v/59d241mnpso?fs=1&hl=en_US&rel=0&color1=0x5d1719&color2=0xcd311b&border=1

אהבה במעקב, פרויקט

לא רק לחפש, אלא למצוא. אהבה במעקב

הזכות לאהבה מקבילה לזכות לנשום. בינתיים זה חופשי וחוקי, פה ושם יש הגבלות ואיסורים, אבל באופן כללי אנחנו עדיין חופשיים לאהוב. אני אמנם מכיר כמה אנשים שוויתרו על האפשרות לאהוב שוב, אבל כאופטימיסט מושבע אני מקווה בשבילם שלפחות במחלקה הגריאטרית הם יתעשתו.

אם אקים את עמותת נפגעי האהבה (ענ"ה) אני מניח שאקבל כמה מנדטים לכנסת, למרות שרוב האנשים לא יודו בפה מלא שהם כאלה. משום מה יש תפישה מקובלת שנשים נפגעות יותר, מפני שהן רגישות, מפני שהן כביכול מתמסרות מתוך אמונה עיוורת. זה לא נכון. כמה מחבריי הקרובים ממין זכר מסתובבים פגועים, עם צלקות אהבה רבות.

"מי שלא מנסה, באמת לא נכשל", אבל הוא מפסיד את אחת החוויות היותר מרגשות שיש בחיים. אני פוגש אנשים כבויים במסעי, חלקם מעולם לא נדלקו, חלקם באמת ויתרו, חלק אפילו לא יודע על האפשרות. לא משנה איך זה נגמר, אני זוכר את התחושה הזאת בכל פעם שהיא חלפה על פניי, מגיעה משום מקום ונעלמת אל הכלום, משאירה אחריה הרבה תהיות וכאב, כן אין ספק שהאהבה היא ממין נקבה, היא מכילה ומרגשת סוערת ומעוררת. אני לא מדבר רק על שלב ההתאהבות, שכבר מזמן הוגדר כתסמין למחלת נפש, אלא על העומק הזה שנפרש לפניך אחרי התפוגגות הכימיקלים שמציפים אותך.

כמו כל דבר, פעם היה אחרת, יש יגידו יותר טוב. בני נוער שאני פוגש בעבודתי אינם מאמינים שזה יכול לקרות להם. ובכלל, בימינו זה לא נחשב קוּל להיות מאוהב. הרי להיות קוּל באמת זה אומר לא להתרגש מכלום, אפילו לא מאהבה.

סמס אחד שמקפל בתוכו "רומיאו ויוליה" שלם

מעטים המפרגנים לאהבה באמת, רק בני המזל שחוו אותה מספיק מרשים לעצמם לפרגן (תבדקו בתגובות בערוץ, גם כאן). הדיגיטציה של האהבה מתעתעת, כמה קל לסמס את הפנטזיה שלך, לבטא אותה כמו כל הדור הזה, שגדל כאן במסרים קצרים, סמס אחד שמקפל בתוכו "רומיאו ויוליה" שלם. כמה קל, ככה מתעתע…

אני לא מבין איך אפשר לחיות בלעדי אהבה. תמיד העדפתי להתהלך בעולם עטוף בה, מרוגש ושקט. כמו סם מרגיע היא עובדת על כל החושים, יש לה ריחות משלה, היא צבעונית יותר מהתמונה הרגילה של חייך, יש לה את היכולת המופלאה הזאת להפוך את המציאות לאפשרית, לא משנה איפה אתה או ממה אתה סובל.

בעיניי, עדיף לב שבור מאשר מנותק, עדיף לשלם את המחיר המלא שהיא גובה בדרך, "מס" כבד, כדי שבבוא העת תהיה מוכן לקראת האהבה הנכונה שלך. הניסיון שרכשת בדרכך יכול לאפשר לך יותר.

חשוב לחפש אהבה, אבל חשוב לא פחות – למצוא

היום אני מבין אחרת את הביטוי "חפש את האשה". הבנתי שחסר למשפט את החלק השני: "חפש את האשה – עד שתמצא". פעם חשבתי שהחיפוש הוא רק לכאורה, בדומה למחפשי עבודה, להבדיל ממוצאי עבודה. היום אני יודע בוודאות שה'הוא' או ה'היא' שלך נמצאים אי שם, ואחת המשימות החשובות במסע החיים היא לחפש, אבל חשוב לא פחות – למצוא.

פרויקט "אהבה במעקב" מיועד לכל אלו שלא מוצאים אותה, את האהבה, או שמוצאים אחת "מקולקלת". שוב ושוב מסתבר שפג התוקף, שהמוצר לא נכון, לא מתאים… אבל אף אחד לא ישכנע אותי שאפשר לחיות חיים מלאים עשירים ומאושרים ללא אהבה.

בסדרת כתבות שמתחילה בערוץ יחסים ערב ט"ו באב יוצגו שיטות טיפול שונות המשחררות אותנו בדיוק ממה שמונע מאיתנו מלמצוא את אותה אהבה נשגבת ומופלאה. מסתבר שיש לא מעט דברים שעלינו לעבור בדרך, כמו בכל סיפור אגדה בה הנסיך מוזמן לצאת למסע מאומץ כדי להגיע אל הזכות לאהוב את הנסיכה.

מצד אחד יוצגו בעלי מקצוע שונים מתחומים שונים, הנושאים על דגלם את נס השינוי. כל אחד מהם נתבקש והסכים להתמקד ולמצוא את הדרך שתוביל אותנו אל האהבה – משם כבר נסתדר לבד. בין המטפלים ששמחו להצטרף לפרויקט: נוירופיזיולוג, מיסטיקנית, מאמנת לזוגיות, פסיכולוגית אלטרנטיבית ומנחת קבוצות שינוי בחיים.

הקוראים האמיצים מוזמנים להתנסות בטיפולים

מהצד השני יש אתכם, הקוראים שמסתובבים כאן בערוץ יחסים, פנויים ופנויות, מי פחות מי יותר, שמצהירים בפה מלא כי הם נכונים ומוכנים לאהבה, אבל משום מה משהו מונע מהם מלהשיג את הדבר שהכי חשוב להם בעולם. הקוראים האמיצים מוזמנים להתנסות בדרך שמציע המטפל, ותחת עינו הפקוחה של הקוסם לקוות שהפעם הקסם יקרה.

המטפל שיתאים להם לא יוכל למצוא במקומם את האהבה, אפילו לא יציע מועמדים מתאימים. הוא רק יכול לעזור להם להיות במיטבם, מוגדרים יותר וברורים יותר, קודם כל לעצמם ואחר כך למי שנמצא מולם. להיות מוכנים יותר לתהליך של השינוי הגדול, שעם קצת מזל הם יגיעו אליו או הוא אליהם.

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

לעמוד הפרויקט אהבה במעקב בYNET

http://www.youtube.com/v/5aon1_AxjN4?fs=1&hl=en_US&rel=0&color1=0x5d1719&color2=0xcd311b&border=1

הפורנוגרפיה של הזימה

"נשים מטופחות מטפלות בשיער שלהן, בציפורניים, בשפתיים, בכפות הרגליים, בפנים, בעור ובידיים. הן צבעו, האריכו, עשו פילינג, מרטו, גילחו ומרחו קרם. הן יושבות בנוקשות כמו מעשה אמנות שלהן עצמן כי הן יודעות כמה עבודה הן השקיעו, והן רוצות שזה יחזיק כמה שיותר זמן, נשים כאלה לא מעיזות להתמזמז ולהזדיין.

('אזורי לחות' שרלוטה רוש בהוצאת זמורה ביתן)


אם יש בעולם משהו שצריך לשים עליו צנזורה זה רק הספר הזה, לא הייתי רוצה שילדיי יקראו אותו,  אבל רק טרם זמנם.

משום מה בעידן כל כך טכנוקרטי שההורים נאלצים לוותר מראש על האפשרות להגן על ילדיהם מפני הרעה החולה באינטרנט, (ויש הרבה ממנה, יותר ממוקדת מאשר בחיים האמיתיים). דווקא בעידן הזה יוצא לאור ספר שכזה שאפשר למצוא אותו מונח בחנויות הספרים מחכה לקונים. המו"ל שבחר להוציא אותו (זמורה ביתן) אמיץ בעיני, אמיץ כי אנחנו  בסך הכל ארץ פוריטנית, פתאום עולה בי הספק, פוריטנים יותר או פחות מארצות נוצריות? אין ספק שאם מישהו מהעולם ה'חינוכי' או  הדתי כאן יציץ לרגע בספר הוא יעורר זעם ופלצות.  כל מי שבטעות 'נופל' על הספר הזה לדעתי מוצא את עצמו בבעיה.

לא יכול להיות שמישהו כתב את הספר הזה, ועוד יותר לא יכול להיות שזאת אישה.

בדיוק בעניין הזה הספר מתעסק, בעובדה שלא יכול להיות ביוב שכזה בתוך חזות מעודנת ומטופחת של אישה. שמעתי פעם על תיאוריה שהדיבורים בין נשים הרבה יותר נועזים ומלוכלכים מדיבורי גברים, על סקס כמובן אלא על מה? לרוע מזלי לא נזדמן לי להקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה' בנוסף לרוע מזלי רוב החברים שלי גברים, כמו לכולם, חלקם גברים  שויצרים שרצים לספר לחברה עוד לפני שהרימו את התחתונים, עולם המונחים שלהם מאוד מצומצם והוא מגיע מעולם הבישול- קצצתי , טחנתי  ושאר ירקות,  ופעולות מגונות אחרות , טמבלים שמאמינים לקולות.

הם משתמשים בעיקר בחוש בשמיעה, במקום להתרכז בנשימות ובהתכווצות השרירים הנכונים, שם נמצא המדד הנכון של 'ההצלחה'  שלך כגבר, שם תוכל להבין האם הצלחת לעורר מספיק עניין ומתח בשביל שהכל יתכווץ ויתפוצץ, על זה  יש סיכוי שתקבל 'מדליה',  גבר גבר!


מוזר אבל קשה לי לנסח בצורה קצרה ותמצתית ולהגיד על מה הספר, במה הוא מתעסק, לעזאזל מעולם לא נתקלחתי בקושי כזה קודם..כנראה שהספר מתעסק ב'חוסר האהבה' 'מה קורה במקום שאין  בו אהבה, במיוחד חסך מתמשך מגיל צעיר.

סיפור הכיסוי של הכותבת (יש לה שם, גיל ועבודה בתקשורת הגרמנית) מסתכם בתמצות בשורות הבאות:

"המטרה שלי שהם יראו אחד את השני, והרבה שנים אחרי הגירושים הם ייפלו מאוהבים זה לזרועות זה. ויחזרו זה לזה. מאוד בלתי סביר, אבל כבר היו דברים מעולם. לדעתי, אני לא ממש יודעת".

זה ספר מלוכלך, הכי מלוכלך שפגשתי והוא יוצא דופן בעיני.

פורנוגרפיה במקור הוא מושג שמדבר על 'כתיבה על זונות', מה בדיוק אפשר לכתוב על זונות? בד"כ שהן מסכנות,  או מהצד השני שהן נועזות ומשוחררות מעכבות, עם זונות לפי המיתוס עושים מה שלא עושים עם האישה הטובה שמחכה בבית, נו באמת , האם באמת אפשר לייצר את האינטימיות המספקת הנדרשת עם בחורה ששכרת רק עכשיו לחצי שעה?

הספר הזה הוא 'הפורנוגרפיה של הפורנוגרפיה', הוא מתעסק בזרם התודעה של נערה בת 18 שהתבגרה בצורה מהירה מדי לעולם פרוע ומנוכר, מאוד דקדנטי המתח בין להיוות 'ייקה' קפדן לבין המושג שנקרא 'המרתפים של המבורג' יוצר תוצאות  קיצוניות שבאות לידי ביטוי גם בצורה של הספר הזה. מפחיד לחשוב שזה מה שהנוער הגרמני (או כל נוער אחר) עושה בגיל כל כך צעיר (15) אני בספק עם רוב מכריי הבוגרים מסביבי יודעים בכלל על האפשרות הזאת.

וודי אלן טען פעם שסקס הוא סקס רק אם הוא מלוכלך באמת.

הכול בגלל החינוך (לטענתה) :

 

" אני לא ממש מחזיקה מכל הקטע של היגיינה. מתישהו קלטתי שבנות ובנים מקבלים חינוך שונה בעניין השמירה על ניקיון האיברים האינטימיים שלהם…"

יצא לי  כבר להציץ בפורנוגרפיה, 'הצצה' זה שם המשחק, ההזדהות עם הגיבורים שם היא פשוטה, זאת הצצה שלא מאפשרת ראייה או הסתכלות, בעניין הזה הספר עולה על כל דבר שראיתי את היום, כי כאן אתה יכול לראות את המחשבות של הכותבת, רוב הסיכויים שיהיה לך קשה להזדהות אתה, אפילו ברגעי המסכנות האמיתית שלה שם באשפוז בבית החולים (לא פסיכאטרי, לפחות לא בספר הזה).  לא יכול להיות דיבור יותר מלוכלך מאשר הספר הזה, הוא באמת מתעסק בשיא של הלכלוך, לכלוך כפי שאנחנו המחונכים תופסים אותו, החל מחיידקים מסוכנים וכלה במחשבות מלוכלכות, האפשרות להציץ לתוך המחשבות, או אולי אפילו יותר עמוק, לתוך הפנטזיות הכי פרועות של מישהו היא הזדמנות נדירה בעיני ששוה לנסות.

רובינו מכחישים קיומן של פנטזיות, האמיצים מבינינו מעיזים להודות בקיומן של מחשבות שכאלה, מתי מעט יצליחו לבטא אותן לעצמם בשקט ב'קול הפנימי' והנדירים שביותר ידברו עליהן עם בני/בנות הזוג, יזמינו אותם ל'לב התענוג' למקום שבו זה קורה בתוך הראש שלך, למה שבאמת מדליק אותך. זה קשה, זה הכי קשה בעיני לחלוק את המחשבות האלה עם משהו קרוב. יותר קשה לאתר ולנסח אותן, לגלות את הדפוס הקבוע שלהן להבין ואז להיות אמיץ מספיק בשביל לחלוק את זה עם האהבה שלך, זאת אינטימיות בעיני, שיא האינטימיות.

התחושה  המקלהבהתחלה הייתה קצת כמו להציץ לתוך מחשבות של 'חולת נפש', להסתכל על התנהלות של מחלקה סגורה ולהתחיל לקרוא את המחשבות שלהם, אני מניח שרוב החולים במציאות לא מתעסקים במחשבות מהסוג הזה בצורה כזאת אובססיבית, אף אחד מהם לא העיז לכתוב אותם ולגרוף מיליונים (הספר רב מכר ולדעתי יהיה עוד יותר).

 

אם כתיבה היא שיתוף אישי בזרם התודעה ובהוויה של הכותב הרי שמדובר כאן ביצירה ספרותית לעילא, כקורא נצמדתי לספר, התיאורים שבו היו קשים מנשוא עבורי. (כן, הסתבר לי שיחסית לגיבורה אני אדם סטרילי רוב חיי)

לא יכול להיות שהיא עשתה את  כל מה שכתוב שם, לא ייתכן שאדם חופשי ושפוי עושה דברים כאלה, פשוט לא ייתכן, אז זהו שכן, אני מאמין שזאת הביוגרפיה הקיצונית של המחברת, היא נועזת, הזוייה ומרתקת בו זמנית. אין ספק שהיא השפיעה עלי , הקריאה, הכותבת, הסיטואציה, נהייתי פחות רגיש לחיידקים, עושה בדק בית להגיינה שלי ושל הסובבים אותי, שום חיידק כבר לא מובן מאליו. נכון אני לא מאמין לכל קטלוג הסטייות שבספר, הגזימה הנערה בת ה 18בהתפרעויותיה, אלא אם כן אני  פשוט לא מבין כלום בתרבות גרמניה, או בנוער של היום, הצילו.

בשיטוטי ברשת חיפשתי מה חושבים בלוגרים על הספר ונתקלתי למשל בטקסט הזה:

 

" האם אני ממליצה? לא ממש. אבל אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, שבוע לאחר הקריאה. ואין סימן טוב מזה לספר שהצליח לחדור מתחת לפלסתר שלי, ישר לפצע האישי שלי."

גמאני.

והנה ראיון עם הגברת שכתבה את הספר:

http://www.youtube.com/v/FGJHLUuBdi4&hl=en_US&fs=1&color1=0x3a3a3a&color2=0x999999

היא גורמת לי להרגיש שהיא שלי, כל הזמן

 

יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו – בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות.

037-people

* * *

יש בה את כל הברכה, כל מה שאדם צריך בשביל להיות איש, והיא שלי. ככה היא אומרת לי: "אני שלך", היא מחייכת את זה בשיא הטבעיות, הפשטות והנפלאוּת שיש בחיים. היא גורמת לי להרגיש את היותה שלי כל הזמן, ברצף, בשקט נפלא.

יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו – בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות, כזאת שקורית פעם בהמון גלגולים.

חגגנו שנתיים במשך שלושה ימים קסומים, בלי לצאת מהבית. צעדנו רק לשוק לקנות מצרכים טריים, הכל לאט ובנחת כמו שצריך, הרבה אהבה איטית ומחבקת, בדיוק כמו זאת שחלמתי ,אפילו קצת יותר. הזמן שלנו זה הסילבסטר, הנשיקה הראשונה סומנה ממש במקרה סביב חצות הלילה שבין שנה אחת לזאת שאחריה, כל זה ועוד קרה לפני שנתיים, כשהכרנו. במקרה או שלא היא האדם הראשון שהכיר אותי כלא מעשן. הפסקתי לעשן שבועיים לפני שהכרנו, כל מי שהכיר אותי מגיל 16 עד היום הכיר מעשן בשרשרת. לה יצא להכיר את האיש שמאחורי העשן, אותי. 

שנתיים זה הרבה או המון?

השנתיים האלה נינוחות מאין כמותן, הן הכי חולפות בנעימים שהיו לי. אני לא מתבייש להגיד את זה ברור ובקול, היא עושה לי את זה, במובן הכי פשוט והכי רחב שיש. הדרך שלה לעורר אותי זה ממזריות בעיניים, היא מסתכלת עלי עם החיוך הזה בקצה השפתיים, הצחוק הקטן הזה שהיא לא מצליחה לכבוש. זה כמו יריית המזניק במרוץ אל האושר, מתחילים סיבוב נוסף, מקצה אל הצחוק ובחזרה, היא פשוט מזמינה אותי שוב ושוב אל האבסורד הנהדר כל כך.

אני אוהב לחגוג איתה את החיים, ממש כמו בסרטים צועניים, שמחה אמיתית ורועשת, אבל גם עדינה ומופנמת, בלי זהירות ועם כל הלב. לפעמים אני אפילו שומע אותה רוקדת לכבודי. 

במקצוע שלה היא מתעסקת בדברים שגודלם נמדד במיקרונים, בהכי קטן שאפשר לראות, היא מסוגלת לעשות חור בדופן של משהו מתחת למיקרוסקופ, ובמקביל היא מסוגלת לראות את האופק מקצה לקצה, מבלי לפקשש אף שקיעה או ירח באמצע היום. 

מאז שאני איתה אני כותב אחרת, פחות ממהר, פחות רוצה כבר להגיע. היא מבינה לליבי, המשפט הזה כל כך תפור עליה, היא מסוגלת לקחת את הרגישות שאני מציע ולהפוך אותה גם לתובנות, כאלה שיאפשרו לנו להמשיך ולאהוב באומץ ולעומק. "הלב פחדן מטבעו", היא אוהבת למלמל לפעמים, ממלמלת ומחבקת. 

תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה


היא מכירה כל כאב בגוף שלי, מציירת מפה של כל הנקודות שכואבות, באמת מכירה אותן ובהן, לא מתווכחת על שום כאב, "כאב זה כאב" לא משנה למה או ממה הוא נגרם. תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה, והיא אפילו מבינה בתרופות ובתופעות לוואי.

אנחנו לא צריכים כלום, רק זו את זה, גילינו שאנחנו יכולים להיות ביחד בבית בלי לצאת ימים שלמים, המרווח הזה שאנחנו יוצרים הוא בדיוק בין להתקרב ולבין לדחות, כמו שני מגנטים שנמשכים כל הזמן, מתמגנטים.

למה לנו לצאת מהבית? אנחנו הולכים לעיתים נדירות לאירועים כאלה או אחרים, רק כאלה שאין ברירה ואי אפשר לחמוק מהם, יש לנו אפילו תחפושת נהדרת של אנשים מהוגנים, חזות של זוג מקסים, אבל אף אחד לא יודע שלא משנה איפה שנהיה, ולא משנה מה מתרחש מסביב (בינינו, מה כבר מתרחש בדרך כלל מסביב?) תמיד נהיה ביחד, נרקום מזימות, מסתקרנים מחדש זו מזה, מתלחששים, מצחקקים כמו זוג ילדים מאוהבים. החברים שלנו מתלוננים שאין מה להזמין אותנו, שבין כה וכה אנחנו מסתגרים ביחד בפרהסיה.

בדרך כלל היא מתגלגלת מצחוק, בעצם זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, לגלגל אותה מצחוק, לדגדג לה את המחשבות האלה שמביאות צחוק גדול ועמוק. 

היא נכוותה ברותחין, אבל לא מסתפקת בפושרים


היא באש ובמים, היא עומדת אתי מול הכל, מול כל המפלצות, מול כל הזריחות והשקיעות שהחיים האלה מציעים. היא לא מפחדת להסתכל לאש בעיניים, אפילו לגעת בה לרגע. היא נכוותה ברותחין, ולמרות זאת היא לא מסתפקת בפושרים.

היא מזכירה לי לצחוק, בלי מילים, עם חיוך כזה שאני מסוגל לראות אפילו בחושך, מרחוק ובלי משקפיים. לפעמים אני אוהב להסתכל עליה בחושך, מתפשטת או מתלבשת, לעצמה. נדמה לי שהיא מרגישה אותי שם, מסתכל עליה מחויכת, היא בטח שומעת את החיוך שלי. 

היא שייכת לצד השפוי של החיים, היא נולדה שם גדלה והתחנכה שם. כן, פעם עוד היו מתחנכים בשביל להיות אנשים, "מענטשים", בני אדם מהמין שהיא שייכת אליו, זה מין מכלול של הגינות ויושרה, בשילוב אכפתיות חלוציות ואפילו ציונות, מהסוג הישן שלא מתיימר לשנות את כל העולם. 

אפשר לחזור אליה ממסעות, היא מחכה ערנית ומלאת חיוּת, מחכה שתספר, מחכה להקשיב, יודעת להשתתף ולשתף, היא שותפה מהסוג שאפשר רק לחלום עליו, שותפה אמיתית של 100 אחוז, כל אחד אחראי על כל מאת האחוזים האפשריים. 

היא אחלה פרטנרית למסעות מכל סוג שהוא. היא לא מפחדת מהלא ידוע, הרי היא הלא ידוע בעצמה. היא סלחה לעצמה, מראש מההתחלה, מה שהופך אותה לסבלנית כלפי עצמה, נינוחה על באמת. 

אנחנו מתאהבים בגלים, בכל סיבוב או מדרגה הגל שוטף יותר, הגל מעיף יותר גבוה, יותר מהפעם הקודמת, יותר ממה שציפית, ובעיקר יותר ממך. כדרכה של האהבה היא באמת חזקה מאיתנו, חזקה בטוב.

איתה אני מוכן לייבש ביצות, להילחם באנגלים, לצוד נמרים, להילחם בפחדים ברוע ובניכור, להמר, לסכן ולהעז, להצליח להיכשל ולנסות שוב.

רק איתה.

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz